"להעיר את המתים"/ הילה סמילה

תתארו לכם שהתגייסתם עם חלום להיות לוחמים והתעוררתם עם סיוטים. בישראל, כ-10%-15% מהחיילים הם נפגעי הלם קרב כתוצאה מהלחימה, והמספרים רק עולים, לנוכח מלחמת "חרבות ברזל".

אז מהו הלם קרב? 

הלם קרב זוהי תגובה לפוסט טראומה של חייל שנפגע נפשית או פיזית במהלך פעילות מבצעית-מלחמתית, תחת שירותו בצה״ל. בישראל, כ10-15 אחוזים מהחיילים שלחמו באופן פעיל בקרב, מתלוננים על תסמינים של פוסט טראומה. אצל חלק מהלוחמים הטראומה חולפת לאחר תום הלחימה או לאחר קבלת טיפול. אביבית בנגוס כהן, עובדת סוציאלית קלינית ומומחית בהתמודדות מצבי לחץ וטראומה מספרת: "הגוף מצידו דואג לייצר "החלמה ספונטאנית", 70%-85% מאלה החוו אירועים טראומתיים יחלימו מעצמם". אלה שלא מקבלים טיפול לרוב מאובחנים כהלומי קרב ואף עלולים לפתח הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD), שמתפתחת לאחר תקופה ממושכת מאז תחילת הלחימה ואף עלולה להחמיר עם הזמן. על כך מוסיפה כהן: "ישנם מצבים (15% ) בהם אנשים יתקשו להחלים ספונטאנית –יחוו שוב ושוב את האירוע מחדש, יימנעו מלחשוב עליו (או על אנשים או מקומות הקשורים באירוע) או שיהיו בדריכות שהיא מתמדת". נדב וירש, לוחם שיריון לשעבר, נפצע נפשית ב-2014 במהלך מבצע צוק איתן מספר: "אני הרגשתי את התסמינים לאחר שלושה חודשים שהייתי בבית". במהלך הלחימה החיילים נחשפים למראות וריחות קשים, בין אם זה חבריהם לנשק שמתים להם בידיים וריח גופות, או פציעות פיזיות שלהם, שלרוב הופכות אותם לנכים. אלו פגיעות שהנפש לא מסוגלת להכיל. להלם קרב יש השפעה רבה על חיי היום-יום של החיילים, עד אובדן שליטה על התנהגותם. לפוסט טראומה יש תסמינים נוספים כמו חוסר שינה, סיוטי לילה מתמשכים, חוסר עניין בדברים, כעס, פלאשבקים וחרדות. וירש מספר: "חזרתי לעבודה, פתאום התחלתי להרגיש חרדות, חוסר תפקוד, חוסר שינה, פיפי במיטה, דברים שלא הכרתי ולא ידעתי על עצמי ולא ידעתי איך להתמודד עם זה". בשנים האחרונות, דווחו בתקשורת על מספר פגיעות עצמיות ואף התאבדויות של הלומי הקרב, כמו איציק סעידיאן, נכה צה"ל שסובל מפוסט טראומה, הצית את עצמו במשרדי אגף השיקום של משרד הביטחון בפתח תקווה. הוא עשה זאת משום שלא קיבל את מה שמגיע לו בתור נכה צה"ל, שבנוסף סובל מפוסט טראומה. אפשר להיות בטוחים כי המספרים רק יעלו במהלך השנה הקרובה, לאחר מלחמת "חרבות ברזל", שגבתה חיים רבים של כל כך הרבה לוחמים, וכמובן את החיים הנורמטיביים והנפש הבריאה של החיילים שנשארו בחיים.

האם קיים הבדל בין מלחמה "רגילה" למלחמת "חרבות ברזל" מבחינת הפוסט טראומה? כהן מספרת: "בכל מלחמה עולה הסיכון להתפתחותה של פוסט טראומה. המלחמה הזו, הובילה לחשיפה מוגברת למדיה ובה תועדה מציאות מזוויעה כאשר עדות לטראומה, גם בהיעדר נוכחות באירועים, אלא מעצם החשיפה אליהם בשמיעה, עשויה לייצר "טראומה משנית". כאשר הטראומה אינה עוברת תהליך עיבוד, צבר החוויות עשוי להוביל לכדי פוסט טראומה".

בנוסף אמרה כהן: "משך המלחמה מוביל לחשיפה רבה לאירועים טראומתיים חוזרים- לא מדובר באירוע או צבר אירועים שהיה ונגמר".

איך בכלל פורץ הלם קרב?

כידוע לנו, הלם קרב פורץ לאחר תקופת לחימה קשה שמלווה במחזות, רעשים ואפילו ריחות המעלים פלאשבקים שהנפש לא מסוגלת לשכוח. ישנם גורמים נוספים.

עולה השאלה, האם פוסט טראומה זה דבר גנטי? מסתבר שכן. כך מספרת כהן: "ישנם מחקרים שמצאו ממצאים המעידים גם על גנטיקה הקשורה בפוסט טראומה".

גורם ראשון להלם קרב הוא ירידה במורל- האנרגיה והמורל של החיילים דועכת עקב חוסר תמיכה ביחידה שלהם. גורם נוסף, הוא רמת ההזדהות של החיילים עם הפעילויות השונות בהם לוקחים חלק. גם מצבים שבהם החיילים נמצאים בחוסר ידיעה מוחלט והמתנה כפויה וכשאין להם את האלטרנטיבה לשלוט על פעילותם, גורמים להלם קרב. חיילים אשר סובלים מחוסר שינה, מאמץ גופני, רעב, קור וחום בתדירות ממושכת עלולים ללקות בהלם קרב.

חשוב לציין שלא רק לחיילים שלחמו באופן פעיל בפעילות מבצעית יש סיכוי ללקות בפוסט טראומה, אלא גם לאלה שהיו עדים בזירה ולהיות גם הם מוגדרים כהלומי קרב. לרוע המזל, ראינו במלחמה הארורה איך גם אנשי כוחות הביטחון וההצלה חוו טראומה מהמראות הנוראיים של ה-7 באוקטובר. מוטי בוקצ'ין, מתנדב זק"א שפינה את גופות הנרצחים מספר: "אחרי שבועיים וחצי סביב השעון כמעט ללא שינה וללא אוכל, חזרתי הביתה בשתיים בלילה, אחרי ערב חוסן, והלכתי לישון. אשתי מצאה אותי במיטתי בשש בבוקר ללא הכרה. היא הזעיקה צוות נט"ן ועכשיו אני פה בבילינסון, מתאושש". מתוך ynet.

בוקצ'ין התמוטט לאחר שנחשף למראות מזעזעים ביותר, שהנפש שלו לא יכלה לשאת.

"הלום קרב לא ישן בלילה"

בשנים האחרונות אנו שומעים על זעקתם של הלוחמים הפוסט-טראומתיים להפסיק עם מסורת הזיקוקים ביום העצמאות, ותמיד עלתה השאלה- האם יש להמשיך את המסורת או לכבד את אותם אנשים שהקריבו את חייהם למען המדינה?

אז למה להפסיק את המסורת בעצם? הסיבה לכך היא שהלוחמים הפוסט-טראומתיים סובלים מפלאשבקים לשדה הקרב, כתוצאה מהרעש החזק של הזיקוקים ועבורם הם טריגר לקולות הירי והלחימה שעברו. בחגיגות 75 שנה לקום המדינה, יום העצמאות האחרון, חל שינוי וכ-30 ערים בארץ החליטו לבטל את מסורת הזיקוקים לכבוד אותם לוחמים.

וזו הייתה רק דוגמא אחת להשלכות שהלומי הקרב נושאים עימם יום אחר יום בחייהם, ויש עוד המון.

המאובחנים בפוסט טראומה סובלים מחלומות ומתחושות שגורמות להם להרגיש שהאירוע חוזר על עצמו שוב. ביום ה-82 למלחמת "חרבות ברזל", התקשורת דיווחה על לוחם בגדוד 890 שחזר מעזה שהתחיל לירות בחדר, לאחר שהתעורר מסיוט. מדובר במקרה אחד מבין רבים.

כמו כן, חוסר תקשורת עם הסביבה והתבודדות חברתית נפוצה מאוד בקרב הלומי קרב. יש כאלה שמונעים מעצמם לצאת מהבתים על מנת להרגיש בטוחים וכדי להימנע ממצבים שיגרמו להם להיזכר בטראומה. בנוסף לכך, הלומי קרב נמנעים ממקומות, אנשים, ואפילו ממחשבות שעלולות להעלות זכר לשדה הקרב. כך מספר וירש: "בתור פוסט-טראומתי אתה נורא נדחק ונורא מתבודד ורוצה להיות לבד ושאף אחד לא יעזור לך. חושב שזה אחת מהטעויות הגדולות ביותר של פוסט-טראומתיים, אבל זה סוג של מנגנון הישרדות שאתה עכשיו דואג לעצמך ומנסה לשרוד את התקופה הזאת".

להלם קרב יש השפעות פיזיולוגיות ורגשיות. ההשפעות במצבם הפיזי של הלוחמים באים לידי ביטוי ברעידות, הזעת יתר, דפיקות לב לא בטווח הנורמה, בהלה מתמשכת ועוד.. ומהבחינה הרגשית, עלולות להתעורר התפרצויות זעם, כעס, תסכול, אשמה, קושי בשינה ודריכות יתר. כמו כן, קיים חוסר אמון ושינויים שליליים במצב רוחם של הנפגעים וזה בא לידי ביטוי בחוסר אמון של הנפגע כלפי עצמו, כלפי הסובבים אותו ואף חוסר אמון בעולם- כאשר התמונה שנוצרת בראשם היא שהעולם מפוקפק ואכזרי.

וירש מוסיף: "היום הרבה מאוד הלומי קרב יושבים בבית ולא זוכים לתעסוקה, הם נשארים בבית בלי מהות ובלי חשק לקום בבוקר".

האם קיימות דרכים להתמודד? זה אפשרי?

התשובה היא כן! להלם קרב יש מספר טיפולים על מנת להתגבר על הטראומה. אומנם הדרך קשה ומאתגרת, אך "אין דבר העומד בפני ברצון" כשמוצבת מטרה שכזו. עם זאת, הטיפולים לא ימחקו את הזיכרון ויעלימו את החוויה הטראומתית מהתת-מודע, אך מטרתם היא בעיקר להקל על נפשם של החיילים הפוסט-טראומתיים, ולהעניק להם תחושת שחרור ורוגע. כך סיפרה כהן: "בתהליך טיפולי מיטיב ניתן להתמודד ולצמצם את הסימפטומים הקיימים, לטובת סיוע ביצירת תפקוד".

אחת מדרכי ההתמודדות היא פעילות גופנית, אשר מועילה לשחרור המתח והלחץ במערכת העצבים. בנוסף, הפעילות הגופנית תורמת לחיבור מחדש לגוף ולנפש שנפגעו גם הם בעקבות הטראומה. ספורט כמו אומנויות לחימה אשר מקנה שליטה ומשמעת עצמית עשויה לתרום לשחרור אגרסיות וכעסים בצורה בריאה ומפוקחת. וירש מספר: "עזר לי מאוד רכיבה על סוסים".

טיפול נוסף שקיים, הוא טיפול פסיכולוגי אשר חושף בהדרגתיות את הטראומה לנפגע, ומעמיד אותו במצב בו הוא מתעמת ישירות עם הטראומה. העימות הישיר עם הטראומה יעלה טריגרים לנפגע, ובאמצעות טיפול נכון יהיה אפשר להקטין את הרגשות העולים ולעזור לנפגע לשלוט בזיכרונות ובפחדים שהטראומה עוררה אצלו. ראוי להדגיש שטיפול זה נעשה תחת השגחת מטפל מומחה.

תמיכה חברתית של קרובי הנפגע חשובים מאוד לשיפור מצבו. לעיתים קרובות, הלומי קרב נוטים להימנע ממפגשים חברתיים ומשפחתיים, ומעדיפים להתבודד ולא להתמודד עם מצבם. כך סיפר וירש: "מה שעזר לי להתמודד עם הטראומה זה להיות בחברה, בקהילה של הלומי קרב ולראות שאני לא לבד". לכן, מתפקידם של הקרובים לעודד אותם להצטרף לקבוצת תמיכה, לעסוק בתחביבים, לבצע פעילות גופנית וכל פעולה אשר תוכל לעזור לנפגע להתמודד עם הטראומה. וירש הוסיף: "המשפחה באמת תמכה ואשתי עזרה לי מאוד". כהן מספרת כיצד היא, בתור מומחית לנושא הטראומה מדריכה את בני המשפחה של הנפגע: "ראשית מבצעת הדרכה המכונה "הסבר פסיכוחינוכי". כלומר, מלמדת אותם מהי פוסט טראומה, השפעותיה-במישור האישי, הזוגי, המשפחתי, הבינאישי, התעסוקתי".

מלבד תמיכה חברתית ומשפחתית, תמיכה קבוצתית עם אנשים שסובלים גם הם מפוסט-טראומה, היא דרך נוספת שתורמת להתמודדות. הקשבה ותמיכה בקרב אנשים שמזדהים עם אותה הטראומה עוזרת לנרמל את המצב שבו הם נמצאים ועוזרת להשתחרר מתחושת הניכור והבדידות. יכולת ההקשבה של הלוחמים הפוסט-טראומתיים אחד לשני, עוזרת להם ללמוד דרכי התמודדות חדשות.

כתוצאה מהטראומה, החיילים סובלים משינויים שליליים שמשפיעים על מצב רוחם כגון, חרדה, דיכאון ועצבנות. טיפול תרופתי, עשוי להקל על חלק מהתסמינים הללו.

דבר נוסף הוא שחיילים רבים סוחבים על עצמם את האשמה על כך שהם נשארו בחיים בעוד שחבריהם ליחידה נהרגו בקרב. טיפול קוגניטיבי-התנהגותי הוא טיפול שעוזר לשינוי אופן החשיבה וההתנהגות במצבים כאלה, ומציע צורת חשיבה אופטימית וחיובית יותר.

שיטת הטיפול הנפוצה ביותר בקרב הלומי קרב נקראת טיפול EMDR. זהו טיפול שעובד בעיקר על עיבוד מחדש באמצעות תנועות עיניים, ועוזר להקטנת לחץ נפשי שהתעורר בעקבות חשיפה לאירועים טראומתיים. בטיפול הנפגע מתבקש לעקוב אחרי אצבע המטפל הלוך וחזור, תוך חזרה על הפעולה כמה פעמים והנפגע מתבקש להעלות זיכרון, רגש, תמונה, מחשבה וכל דבר המתקשר עבורו לטראומה. תנועת העיניים מדמה את תהליך עיבוד המידע המתרחש גם בעת חלום. כך בעצם הטראומה נתפסת בתת-מודע כסיוט שחלף עם היקיצה, והמוח מצליח לשחרר את התמונה שנחקקה בתוכו.

כהן הציגה דרך התמודדות נוספת: "הבניית מציאות מדומה באמצעות משקפי VR, לצורך חשיפה לגירויים מפחידים (שלא עברו עיבוד) והתרגלות לגירויים הללו "הביטואציה", המובילה לירידה בעוצמת התגובה לגירוי".

נדב וירש, שהוא אחד ממובילי המאבק להלומי קרב הציג דרך התמודדות קצת אחרת: "בשנים הראשונות היו לי שנים מאוד קשות, לא יכולתי להכיל את כל האירועים ואת כל מה שקורה מסביב ואת כל הטירוף וההמולה הזאת שקורת. אני אחד ממובילי המאבק, זה נכון, אני משתדל לשמור על עצמי, תוך כדי שאני עוזר לאחרים, אני גם עוזר לעצמי".

כהן הציגה עוד דרך התמודדות: "קיימים כלבי שירות לנפגעי פוסט טראומה שמטרתם לסייע בשלבי זיהוי קושי נפשי ובהתמודדות איתו". וירש מספר על החוויה שלו עם סיוע בכלב השירות: "כלב השירות מאוד עזר לי".